פסיקה מומצאת וחובת האימות: מה עורך דין בודק לפני שמגיש תוצר של AI

האסמכתה נראית מושלמת. שם צדדים, מספר הליך, פסקה מצוטטת, ומשפט שעונה בדיוק על הטענה. היא גם לא קיימת. כתבי טענות כאלה כבר הגיעו לבית המשפט בישראל, והעליון התייחס לכך במילים קשות. בהגשת כתב טענות עם טענות בדויות, כתב, ״חוטא עורך הדין לכל חובותיו גם יחד״.

מי שעובד עם AI כל יום לא חושב שזה יקרה לו. הוא מכיר את התופעה ובודק את מה שנראה חשוד. הבעיה היא שהזיה טובה אינה נראית חשודה. היא נראית כמו התשובה שחיפשו. לכן הבדיקה אינה יכולה להישען על תחושה.

מה קבעו בית המשפט וגילוי הדעת

בבג״ץ 38379-12-24 פלונית נ׳ בית הדין השרעי לערעורים (23.2.2025) נדון כתב טענות שנשען על אסמכתאות בדויות. גילוי הדעת העדכני מביא משם את החובות הכפולות של עורך דין: כלפי הלקוח וכלפי בית המשפט.

בעניין רמת גן (63194-08-25, 22.3.2026) הודגש, כפי שמובא בגילוי הדעת, שהפסול אינו בעצם השימוש בבינה מלאכותית אלא בשימוש בלתי מבוקר. האחריות לאיכות התוצר נשארת בידי בעל המקצוע, והוא אינו יוצא ידי חובתו בהסתמכות על אחר, אדם או מכונה.

גילוי הדעת מתרגם את זה לחובה ברורה: עורך דין אינו רשאי להגיש מסמך, לטעון טענה או להציג אסמכתה מבלי שבדק ואימת אותם באופן עצמאי (סעיף 35).

למה זה קורה, גם בכלים טובים

מודל שפה מתוכנן להפיק טקסט סביר ומשכנע, לא בהכרח נכון. הקושי גדול במיוחד בכלים כלליים, שאינם מיועדים לאיתור מוסמך של פסיקה. אבל גם מערכת שמפנה למקורות קונקרטיים עלולה לטעות, ולכן גילוי הדעת אינו מבחין בעניין הזה בין כלי משפטי לכלי כללי (סעיפים 28, 30 ו-33).

יש גם שגיאות שקשה יותר לזהות מפסק דין שלא קיים: פסק דין אמיתי שאינו אומר את מה שיוחס לו, הלכה שהשתנתה, סעיף בנוסח ישן, ומועד שחושב לפי כלל לא נכון.

איך בודקים, שלב אחרי שלב

סעיף 32 קובע את הבסיס. בפועל:

1. פסק דין. מאתרים אותו במקור מוסמך וקוראים אותו. בודקים שהוא קיים, שהוא אומר מה שמיוחס לו, ושההקשר מתאים.
2. הוראת חוק. קוראים את הנוסח העדכני, ובודקים את הפסיקה הרלוונטית ואת המצב המשפטי היום.
3. ציטוט. משווים מילה במילה מול המקור.
4. ניסוח ומסמך. בודקים התאמה לעובדות, ללקוח, לדין ולתכלית המקצועית של המסמך.
5. מועדים וחישובים. מחשבים מחדש, לפי הכלל ולפי התאריכים של התיק.
6. תיעוד. רושמים מה נבדק ומול מה. במשרד זה חלק מהנוהל (סעיף 46).

ככל שהמסמך קרוב יותר להגשה, ללקוח או לצד שלישי, כך הבדיקה צריכה להיות קפדנית יותר. גילוי הדעת מדגיש במיוחד מצבים שיש להם השלכות על זכויות, ומצבים שבהם חוות דעת נשענת על התוצר (סעיף 34).

מה זה אומר למשרד

חובת האימות אינה משימה של מי שניסח. היא חלק מהאחריות של עורך הדין החתום, ושל מי שמפקח על עובדים ומתמחים (סעיפים 16.5 ו-45). נוהל טוב קובע מי מאמת מה, ולא מניח שמישהו יעשה זאת.

איפה Judaro נכנס לתמונה

Judaro אינו מאגר פסיקה ואינו מחליף את הבדיקה. הוא נותן לסוכן סדר עבודה, עם הוראות דין ומועדים כתובים עם הסעיף, כדי שיישען על פחות זיכרון. הכלי עדיין מודל שפה, והוא עלול לטעות. לכן כל תוצר יוצא מסומן: מה נבדק, מה נותר פתוח, ומה טעון אימות. כך הבדיקה מתחילה מרשימה ולא מדף ריק. החתימה של עורך הדין.